פסולת

4

א. סוגי הפסולת המוצקה

פסולת מוצקה היא מצבור של שיירים במצב מוצק הנוצרים במהלך פעילות האדם, למשל: אכילה, שימוש בכלים, תעשייה, גזם עצים, ועוד.

בעבר, כאשר כמות הפסולת המוצקה היתה קטנה, שימשו חומרי הפסולת אשר נוצרו ע”י יצורים מסויימים לתהליכי הקיום של יצורים אחרים. באופן זה התקיים מיחזור יעיל של חומרים בטבע ולא נוצרה בעיה של פסולת מצטברת.

הגידול באוכלוסיית האדם והעלייה המתמדת ברמת החיים גרמו להאצה ניכרת בייצור כמויות של פסולת מוצקה. כתוצאה מכך הופכת בעיית הפסולת לאחת הבעיות הסביבתיות הקשות ביותר עמן מתמודד העולם המודרני.

הבעיה החריפה במיוחד בתקופתנו, שבה מרבים להשתמש גם בחומרים שהם סינטטים: פלסטיק, גומי סינטטי, מתכות וזכוכית. חומרים אלו אינם מוכרים לטבע, אינם מנוצלים ואינם מפורקים ע”י האורגניזמים הקיימים בו. לדוגמה, פלסטיק הוא חומר סינתטי אורגני המיוצר מנפט גולמי, וזמן הפירוק שלו הוא מאות שנים.

הידעת!

כוסות הקפה העשויות קלקר אינן מתכלות והן ימשיכו להתגלגל על פני כדור הארץ גם בעוד 500 שנה.

גם בישראל הולכת ומחריפה בעיית הפסולת. כל אדם בישראל מייצר בממוצע 2 ק”ג פסולת ליום – 660 ק”ג בשנה, לעומת 730 ק”ג בארה”ב ו-430 ק”ג באירופה. כמות הפסולת המיוצרת מדי שנה מגיעה למשקל של כ- 43 מליון טון ולנפח של 24 מליון קוב (שווה ערך לשני מגדלי עזריאלי כפול 50). כמות זו גדלה והולכת בקצב של כ- 5% בשנה, עקב הגידול באוכלוסיה והעלייה ברמת החיים.

חומרים אנאורגנים בפסולת יכולים להתפרק בתהליכים כימיים אביוטים. כך, לדוגמה, מתפרקות מתכות בתהליך של חמצון (חלודה). תהליכים אלו נמשכים זמן ארוך.

תנאי הכרחי לרוב תהליכי הפירוק הוא קיומה של סביבה לחה.

ככל שהפסולת מכילה יותר חומר אורגני טבעי היא תתפרק ביתר קלות. ריכוז גבוה של חומרים מסוכנים בפסולת יכול לפגוע באוכלוסיית החיידקים המפרקים ולפגום בתהליכי הפירוק.

עם העלייה ברמת החיים, המסה והנפח של הפסולת עולים, ושיעור החומר האורגני בפסולת יורד. הירידה בכמות החומר האורגני נובעת מכך שכאשר רמת החיים עולה רוכשים האזרחים יותר מזון מוכן, והשאריות הנוצרות בעת הכנת המזון נוצרות במפעל ולא בבית. לעומת זאת, יש עליה בכמות הנייר והפלסטיק בפסולת משום האריזות של מוצרי המזון המוכן.

הפסולת המוצקה מכילה מגוון רחב של חומרים:

פסולת אורגנית המורכבת בעיקר משיירי מזון – 46%
פסולת בניין ( ברזל, לבנים, חול, סיד, חוטי חשמל)
גרוטאות מתכת של כלי רכב או מכונות ומכלי מזון ( פחיות וקופסאות שימורים)
שאריות בדים ובגדים – 3%
זכוכית (בקבוקים) – 3%
פלסטיק (כלי קיבול, אריזות) – 14%
גזם עצים וצמחים
נייר וקרטון ( אריזות, מכתבים ועלונים) – 24%
בוצה ( מטיפול בשפכים עירוניים ותעשייתיים)
אפר ( תוצר שריפה של דלק בתחנות כוח ובתעשייה)

עיקר הפסולת המצטברת נובעת מצריכה ביתית ולאחריה ניצבות התעשייה והחקלאות.

הפסולת הביתית בישראל מהווה כמחצית מהפסולת העירונית והיא מורכבת בעיקר מחומרים אורגניים, שמקורם בפירות וירקות – אותם מרבים לצרוך בישראל, ומשאריות מזון – בשר, דברי מאפה ומצרכים אחרים. חומרים אלו נוטים להירקב ולהתקלקל במהירות, ולכן מוצאים עצמם בפח.

מרכיב חשוב נוסף של הפסולת בישראל מהווה הנייר והקרטון. חלקו בא מאריזות, שהשימוש בהם הולך ומתגבר ככל שרמת החיים עולה והצריכה עולה. חלק נוסף של הנייר והקרטון נובע מעיתונים, דברי-פרסומת ודיווחים שונים (בנקים).

הידעת!

אם 100,000 בני אדם יפסיקו לקבל “דואר זבל” ניתן יהיה לחסוך את כריתתם של 150,000 עצים מדי שנה. ואם מליון בני אדם יעסו זאת ניתן יהיה לחסוך את כריתתם של מליון וחצי עצים.

מיכלי פלסטיק (בקבוקי שתייה), פחיות ממתכת ומיכלי זכוכית מהווים מרכיב נוסף של פסולת מוצקה התופס מקום כבוד בבית הישראלי הממוצע. מוצרי טקסטיל, גומי ועץ מהווים רק חלק שולי של הפסולת בישראל.

סוגים רבים של פסולת מכילים גם חומרים מסוכנים שעלולים לפגוע בבריאות האדם או לגרום באופן ישיר או עקיף לפגיעה במשאבי סביבה. חומרים מסוכנים כלולים כיום במגוון גדול של מוצרים כגון סוללות, מוצרי אלקטרוניקה, תרופות, נורות, חומרי הדברה, צבעים, דבקים ושמנים לרכב.

ב. תכונות הפסולת הביתית

לפסולת הביתית שלושה מאפיינים עיקריים:

1. חומרים רעילים ומפגעי ריח – הפסולת האורגנית, המהווה את המרכיב העיקרי בפסולת הביתית, מכילה חומרים המתפרקים ע”י מיקרואורגניזמים בטבע למרכיבים אנאורגנים פשוטים יותר. בתנאי איוורור טובים מתרחש פירוק אירובי תוך שחרור גזים, בעיקר פחמן דו-חמצני. בתנאים אלו לא נוצרים מטרדי ריח ומתקבלים חומרים יציבים יחסית, המשמשים כחומרי דשן.

במקרים בהם תנאי האיוורור אינם טובים – כאשר הפסולת רטובה מאד ומכילה כמויות גדולות של מים- מתרחש פירוק אנאירובי. תהליך זה הוא איטי ביותר, נמשך חודשים ואף שנים אחדות. בתהליך הפירוק האנאירובי נפלטים לאוויר גזים רעילים ( אמוניה, מימן גופריתי ומתאן). גזים אלו גורמים למפגעי ריח קשים ומסוכנים לאדם ולבע”ח.

בנוסף, המתאן הינו גז דליק הגורם להתלקחות שריפות בערמות פסולת. לפעמים המתאן מצטבר בכיסים תת-קרקעיים מתחת לערמות הפסולת וגורם גם להתפוצצויות. גם מיקוד של קרני שמש על שאריות של זכוכית בפסולת יכול לגרום להתלקחות שריפות. האש יוצרת עשן סמיך בעל ריח בלתי נעים, שמזהם את האוויר ומסכן יישובים סמוכים.

אחת הבעיות הקשות ביותר של אתרי איסוף הפסולת הם התשטיפים. חלק מהחומרים המזהמים המצטברים בצורה של נוזלים בערמות הפסולת – תשטיפים -מחלחלים אל מי-התהום, מזהמים אותם וגורמים לנזק בלתי-הפיך. התשטיפים עשירים בחומר אורגני וה- pH שלהם חומצי מאוד. pH זה גורם להתמוססות מתכות כבדות כגון ברזל, כספית, עופרת ואבץ. כמו כן, מכילים התשטיפים כימיקלים שונים.

ערמות הפסולת האורגנית מושכים אליהם חרקים, ציפורים ומכרסמים, שביניהם גם נושאי מחלות וייצורים המסוכנים לאדם.

קיום המזבלה משבש תהליכים טבעיים. במזבלת חירייה, למשל, נהגו להתאסף מדי יום אלפי שחפים. האוכלוסיה גדלה באופן ניכר בזכות כמויות המזון במזבלה. הלהקות הענקיות היוו סכנה ממשית למטוסים הנוחתים וממריאים מנמל התעופה בן-גוריון הסמוך. גורם זה היה אחד מהגורמים המכריעים בסגירתו של אתר חירייה.

2. רטיבות – גופם של הצמחים ובע”ח מורכב מאחוז גבוה של מים. לפיכך, החומרים האורגניים בפסולת, שמקורם בשאריות של פירות, ירקות ומוצרי מזון, מכילים כמות גבוהה של מים. בעת איסוף הפסולת ודחיסתה עובר חלק מהרטיבות גם למרכיבים היבשים של הפסולת (נייר וטקסטיל).

בישראל פסולת רטובה במיוחד בגלל הכמות הגבוהה יחסית של חומרים אורגניים בפסולת, ובגלל האקלים הלח באזורים רבים בארץ. תכולת המים הממוצעת בפסולת המוצקה בארץ מגיעה לכדי 50%.

3. ערך היסק – בעת שריפתה של הפסולת משתחרר חום רב. כמות החום המשתחררת משריפתו של קילוגרם אחד של פסולת מציינת את ערך ההיסק. מבטאים זאת בקילוקלוריות לק”ג.

ערך ההיסק תלוי בכמות החומרים הדליקים בפסולת ( נייר, פלסטיק, עץ, חומרים אורגניים) ובכמות המים בפסולת. ערך ההיסק בישראל הוא כ- 1800 קק”ל לק”ג, בעוד שבאירופה הוא 2100 ובארה”ב כ- 2300.

בשנים האחרונות התפשט בארץ השימוש בשקיות פלסטיק לעטיפת מזון, אריזה ועוד. כתוצאה מכך עלה ערך ההיסק.

ג. איסוף פסולת מוצקה

קיימים שני שלבים עיקריים באיסוף הפסולת המוצקה: אגירת הפסולת במיכלים סמוך למקום היווצרות הפסולת, ואיסוף הפסולת והעברתו לאתרים לטיפול בפסולת.

בעיית פחי האשפה קשורה בגלישת אשפה מתוכם עקב גודלם הלא מספק בעיקר בתקופות של חגים ושבתות ועקב תדירות האיסוף הנמוכה.

פינוי האשפה לאתרי הטיפול בפסולת יוצר בעיות של תחבורה שכן ברוב מקרים נמצא אתר הטיפול בפסולת מחוץ ליישוב ואף במרחק רב ממנו.

בישראל הרשויות המקומיות, המנסות לצמצם את הוצאותיהן, הן האחראיות על איסוף הפסולת וסילוקה. במקרים רבים איסוף הפסולת איננו יעיל ועקב כך נגרמים מפגעים קשים באיזורים עירוניים ובהם גם אזורי מסחר ומגורים. כמו כן, לא קיים חוק המחייב את המועצה להציב פחים שונים למיון סוגי הפסולת השונים, והמועצה מתאמי חיסכון איננה יוזמת מיון שכזה ומיחזור.

ד. שיטות הטיפול בפסולת מוצקה

קיימות שתי גישות בסיסיות בטיפול בפסולת:

הרחקת הפסולת והטמנתה באתרים מיוחדים – שיטה זו בזבזנית מבחינת משאבים ואנרגיה שניתן להפיק מהפסולת, אך יתרונה של השיטה הוא מחירה.
מיחזור המשאבים הטמונים בפסולת והשבתם לשימוש חוזר ולשם הפקת אנרגיה.

1. הטמנת פסולת –

אחוז העיקרי של הפסולת הביתית בישראל מסולקת כיום באמצעות הטמנה בקרקע באתרים לסילוק פסולת ( אס”פים). האס”פים, שמוקמו תחילה בקירבת מקומות היישוב, הפכו במקרים רבים למטרד לסביבה, עקב התרחבותם של היישובים. הריחות הרעים מהאתרים, חרקים וחולדות המוצאים את קיומם בפסולת, השריפות הפורצות מדי פעם באתרי הפסולת וגורמות למפגעי עשן וריח – כל אלה הופכים שיטה זו לבעייתית ביותר.

עפ”י החלטת הממשלה השנת 1993 דורש ומממן המשרד לאיכות הסביבה את סגירתם של רוב האס”פים (כ-500) ופתיחתם של 7 אתרים מרכזיים המרוחקים ממרבית מקומות היישוב.

ואכן כ-80% מהפסולת המוצקה מגיע כיום לאחד משבעת האס”פים המרכזיים. האתרים תוכננו במחשבה למנוע, עד כמה שניתן, מפגעים לסביבה. תוכנית זו נתקלת בהתנגדויות נמרצות מצד הרשויות המקומיות הנאלצות להסיע את הפסולת שלהן מרחק רב בעליות הובלה גבוהות. כדי לעודד את הרשיות להצטרף לתוכנית ולסגור את האס”פים המקומיים עוזר המשרד לאיכות הסביבה עם מימון חלקי של עלויות השינוע, ופונה לערכאות משפטיות גבוהות כנגד הסרבנים.

אתרי סילוק הפסולת המוקדמים פעלו בשיטת המזבלה הפתוחה. הפסולת הוערמה בערימות גבוהות שכוסו בעפר. הפסולת האורגנית פורקה ע”י מיקרואורגניזמים בתהליך איטי שנמשך שנים. חומרי הפסולת האחרים, שלא מתפרקים, הצטברו במזבלה. במזבלה נוצרו ריחות רעים כתוצאה מתהליכי פירוק אנאירוביים. כמו כן, חלחלו התשטיפים, שלרוב הכילו מתכות כבדות, מלחים ועוד, אל מי-התהום. דוגמה למזבלה פתוחה היא חירייה שנסגרה ב-1998 לאחר שפעלה 50 שנה וקלטה כרבע מכמות הפסולת הביתית היומית בישראל. באתר נוצר “הר” מלאכותי בגובה 80 מטר שהיווה, בין היתר, בעיה בטיחותית למטוסים היוצאים ונכנסים לנמל התעופה בין-גוריון עקב הריכוז היוצא דופן של שחפים ודאיות שניזונו מהפסולת באתר.

המזבלות מהוות מפגע אסתטי, מטרד של ריח רע ומקום להתפתחות פתוגנים והפצתם ע”י בע”ח. המזבלות מסכנות את מי התהום ומורידות את ערל הקרקעות סביב. כמו כן, יש סכנה של דלקות ופיצוצים עקב הצטברות של גז מתאן באתר.

בשנים האחרונות עברו לשיטת ההטמנה הסניטרית, שפגיעתה בסביבה קטנה יותר.

בעת בחירת אתר להקמת מטמנה יש לקחת בחשבון מספר גורמים. אסור למקם מטמנות מעל אקוויפר או במקום מועד לשטפונות.

אל אף שכולם מכירים בחשיבותם של אתרים אלו אף אחד אינו רוצה שבקרבת מקום מגוריו יקום אתר פסולת. תופעה זו נקראת “NIMBY” ( לא בחצר האחורית שלי).

הפסולת מוערמת בשכבות בגובה 60 ס”מ, שביניהן מניחים שכבות עפר. בשיטה זו מניחים בקרקעית האתר יריעות פלסטיק שתפקידן לאטום ולמנוע חלחול תשטיפים. את הגזים המשוחררים מהפסולת במהלך פירוקה אוספים באמצעות צנורות אוורור לארובות המותקנות מעל עירמת הפסולת. לאחר סיום העבודה בכל אחד מקטעי האס”ף מניחים יריעת ניילון גם מעל הפסולת, כדי למנוע חלחול מי גשם. חלק מהאתרים לסילוק פסולת בהטמנה סניטרית מוקמו במחצבות ישנות. במשך הזמן, לאחר מילוי המחצבה וכיסוייה עפר, ניתן להפוך מקומות אלו לאתרי נופש וספורט.

להטמנה סניטרית מספר יתרונות. היא פשוטה להפעלה ומתאימה לכל סוגי הפסולת. ברם, חסרונותיה של השיטה הוא שהרבה חומרי גלם שאפשר היה למחזר נקברים, כמו גם העפר המשמש לכיסוי. בנוסף, תחזוקה לקוייה של האתר עלולה לגרום לבקיעת יריעות הניילון ולזליגת תשטיפים לאדמה.

רצוי לבנות באתר המטמנה גם מתקן לייצור חשמל מהגז שנאסף, כי בהעדר מתקן כזה נפלט הגז לסביבה ומשפיע לרעה על אפקט החממה.

2. השבת משאבים ומיחזור פסולת מוצקה –

הפסולת המוצקה מכילה חומרי גלם רבים, שאפשר להשתמש בהם שוב, או ניתן לנצלם למטרות אחרות, באמצעות מיחזור. למיחזור ולשימוש חוזר בפסולת שני יתרונות חשובים: שמירה על המשאבים המתכלים וצמצום בכמויות הפסולת המוצקה המהווה מפגע סביבתי.

בשנת 1998 התקבלו, מתוקף חוק המיחזור – לאיסוף ופינוי פסולת למיחזור משנת 1993, תקנות המחייבות פינוי פסולת למיחזור. התקנות מחייבות את הרשויות המקומיות להפחית בהדרגה את כמות הפסולת שלהן המופנית להטמנה באמצעות הפניית חלק ממנה למיחזור. היעדים שהוצבו בתקנות היו לפחות 10% מיחזור של הפסולת העירונית עד סוף 1999, לפחות 15% עד סוף שנת 2000 ולפחות 25% עד סוף 2007. בפועל עמד המיחזור בסוף 2000 על 14%. הרשויות המקומיות מחוייבות בהפחתה הדרגתית של כמות הפסולת שלהן באמצעות פינוי חלק ממנה למיחזור.

לשם יישום עקרונות אלו ניתן לנקוט במספר דרכים ( ארבעת ה- R):

התמרה – RECOVERY – הפקת אנרגיה מהפסולת – שריפת הפסולת ויצירת קיטור המשמש להפקת חשמל ולהפעלת דודי חימום. בחיפה.

בתהליך שריפת הפסולת נוצרים גזים וחלקיקים המגיעים לארובה ( אפר עילי ) ואפר שמצטבר בתחתית התנור ( אפר תחתי ). מרכיבים אלו מצריכים טיפול כדי למנוע זיהום אוויר שכן נפלטים תוצרי לוואי רעילים רבים. כדי למנוע את זיהום האוויר יש להתקין בארובה מסננים ומתקנים שינטרלו את הגזים הרעילים ויאספו את האפר התחתי.

יתרונות:1. ניצול הפסולת להפקת אנרגיה

2 . מתקני השריפה תופסים שטח מצומצם בהשוואה לשטח המטמנות

3. שריפה משפיעה על אפקט החממה באופן קטן יחסית להשפעת

המטמנות על אפקט החממה משום שהגז העיקרי שנוצר בשריפה הוא

פד”ח שהשפעתו על אפקט החממה קטנה בהשוואה לגז המתאן שנוצר

בתהליכי הפירוק במטמנה.

חסרונות: 1. זיהום אוויר

2. השקעה כספית גבוהה בהקמת המתקן ובתפעולו.

שימוש חוזר במוצרים – REUSE – שימוש רב פעמי במוצרים כגון בקבוקים ושקיות פלסטיק,

הכנת חומרי דשן ( קומפוסט) ומזון לבע”ח משיירי מזון.

כדי ששימוש חוזר במוצר יהיה כדאי איכות המוצר בשימוש חוזר צריכה להיות טובה ועלות התהליך חייבת להיות שווה לעלותו של מוצר חדש או פחותה ממנו. כמו כן, יש לבחון את כלל ההשפעות הסביבתיות הנגרמות כתוצאה משימוש חוזר. לדוגמה, אם נשווה את ההשפעות הסביבתיות של שימוש חוזר בבקבוקי זכוכית להשלכתם לאשפה והעברתם למטמנה, נמצא כי בעת השימוש החוזר בבקבוקי הזכוכית נוצר זיהום אוויר, זיהום מים ובזבוב מים. השלכת הבקבוקים לפח יוצרת גם זיהום אוויר בעת הובלתם אך גם גורמת לבזבוז של משאבים המיועדים לייצור זכוכית ואנרגיה הנצרכת בתהליך.

מיחזור – RECYCLE – ניצול חומרים מהפסולת להכנת חומרי גלם ועיבודם למוצרים חדשים.

תיאורטית ניתן למחזר את כל מרכיבי הפסולת. בישראל היעד למיחזור הוא 50% מהפסולת הביתית.

הפחתה במקור – REDUCE – צמצום כמות הפסולת ע”י הפחתת השימוש בחומרי אריזה ומוצרים חד-פעמיים, ייצור של מוצרים בעלי משך מדף ארוך יותר, והעדפת אריזות גדולות.

חסרונן הגדול של שיטות אלו הוא בהיותן בלתי-כדאיות מבחינה כלכלית עקב מחירן הגבוה, יחסית. אולם המעבר כיום לשיטת ההטמנה הסניטרית הדורשת שינוע הפסולת, דבר המייקר את השיטה, מצמצם בצורה משמעותית את הפער בין מחיר המיחזור למחיר ההטמנה. יתר על כן, לצד השיקולים הכלכליים ניצבים גם שיקולים הנוגעים לאיכות הסביבה והקשיים באיתור מקומות מתאימים להטמנת פסולת. הדבר בולט בעיקר במרכז הארץ.

כאשר בוחרים בשיטת טיפול מסויימת בפסולת, חייבים לבחון את שיטות הטיפול ביחס לחלופות האחרות לטיפול באותה פסולת. הבחירה צריכה להיות החלופה שעלותה הכוללת היא הנמוכה ביותר. הכוונה בעלות כוללת אינה רק עלות כספית ישירה לטיפול בפסולת, אלא גם לעלויות הנובעות מהנזקים שנגרמים לסביבה ולחברה במהלך הטיפול בפסולת – לעלויות אלו קוראים עלויות חברתיות ( עלויות חיצוניות ). לדוגמה, הסעת הפסולת גורמת לזיהום אוויר שבגללו יחלו אנשים ויגרמו להם הוצאות רפואיות והפסד ימי עבודה.

ה. הטיפול המשולב בפסולת –

כפי שצויין, הבחירה בשיטת הטיפול צריכה להתבסס על בחינת החלופות של שיטות הטיפול בהתחשב בכל ההיבטים. הגישה כיום בארץ ובעולם היא טיפול משולב, שבו משתמשים בכל השיטות שתיארנו, וכל שיטה משמשת לטיפול בחלק של הפסולת שבו היא היעילה ביותר.

לדוגמה, אם נמצא שמיחזור של נייר הוא כדאי מבחינה כלכלית, סביבתית וחברתית, ייבחר המיחזר לטיפול בפסולת נייר ושאר הפסולת תטופל בדרכים אחרות שיימצאו מתאימות. בדרך זו מנסים להגיע ליעילות המרבית בטיפול בפסולת.

בתהליך הפירוק הטבעי של חומרים אורגניים בתנאים אנאירובים נוצר גז מתאן. גז זה הוא דליק מאד ולכן ניתן להשתמש בו לצורך הפקת אנרגיה, בין השאר, ליצירת קיטור לחימום ולהפקת חשמל. בארץ קיימים מפעלים האוספים את המתאן המשתחרר מפירוק הפסולת האורגנית, למשל, הרפתות בקיבוץ זיקים, יגור וכפר גלעדי, ומפעל “גת” בקיבוץ גבעת- חיים המפיק מתאן משיירי הפירות המעובדים בתעשיית המיצים ומשתמש בו להפקת חשמל המשמש את המפעל.

קומפוסטציה – אחד מהדרכים לעשות שימוש חוזר בחומרים המצויים בפסולת. תהליך הפירוק של החומרים האורגניים המצויים בפסולת אורגנית, באמצעות תהליכים מבוקרים שבהם שומרים על לחות הולמת וטמפרטורה מתאימה, קרוי קומפוסטציה. תהליך זה מתרחש בתנאים אירוביים, ובסיומו נותרת כ- 50% מנפח הפסולת האורגנית אותה יש לסלק מהתוצר הסופי- הקומפוסט. הקומפוסט משמש לטיוב קרקעות ע”י הגדלת קיבולת המים של הקרקע. תהליך הקומפוסטציה נמשך מימים ספורים עד למספר שבועות, תלוי במידת האיוורור ותכונות הפסולת.

נייר ממוחזר – חומר הגלם לייצור נייר לסוגיו השונים הוא התאית. התאית מקורה בעצים המיובאים לארץ. הנייר בעת ייצורו הראשוני מכיל סיבי תאית ( צלולוז) ארוכים. בתהליך המיחזור נחתכים ומתקצרים סיבים אלה, ולכן איכות הנייר פוחתת והוא איננו מתאים לכל הצרכים. במרבית המקרים משמש הנייר הממוחזר לייצירת אריזות קרטון, נייר עיתון ונייר טואלט. עלות האיסוף של הנייר לצורכי מיחזור היא יקרה יחסית, ולכן איננה כדאית ביותר. במקרים רבים עדיף לייבא פסולת נייר מאשר לאוספו. המשרד לאיכות הסביבה המעוניין לעודד איסוף נייר למטרות מיחזור מעמיד במקומות שונים (משרדי ממשלה) מיכלי איסוף.

פלסטיק ממוחזר משמש למטרות רבות אך, שוב, איסופו איננו פשוט שכן יש להפריד את סוגי הפלסטיק השונים. איסוף זה, כדי שיהיה משתלם, צריך להיות במקור.

בארץ קיים מפעל “אביב” הממחזר פלסטיק.

חוק הפיקדון – חוק שנחקק בשנת 1999 ונכנס לתוקפו ב- 1.10.2001. החוק חל רק על מיכלי משקה מפלסטיק, זכוכית ומתכת אשר קיבולם מ- 100 מ”ל ועד 1.5 ליטר. גובה הפיקדון הנלקח מכל צרכן הוא 0.25 אגורות. זהו ניסיון לאסוף את הבקבוקים כדי למחזרם במקום לזורקם לאס”פים ולהוסיף על מצוקת המקום באתרים אלו. בנוסף הבעיה של הפלסטיק, הזכוכית והמתכת, אותה מנסים לפתור בדרך זו, היא אי פירוקום ע”י מיקרואורגניזמים באתר. מטרה נוספת של חוק הפיקדון היא שמירה על הניקיון ברשות הרבים.

על ייצרני המשקאות חלה החובה למחזר את הבקבוקים על חשבונם. על פי תקנות החוק, חייבות חברות המשקאות להגיע לאיסוף של 85% מהמכלים המיוצרים על-ידם עד שנת 2005.